31753 רשומות באתר בדרך למהפכה
להצטרפות
אמא, הכנסי!
דוא"ל:
   
סיסמה: (שכחתי...)
   
 
כניסה לעסקים רשומים
פרסום משרות
סיפורה של פונדקאית

סיפורה של פונדקאית

שישה שבועות אחרי, אני מרגישה שהעולם צריך לדעת עלינו ואני מוצאת לנכון לשתף אתכן

אחריי שבועות וחודשים של... מה היה לנו? 

9 זוגות, מרכז או לבד? 3 חוזים פוטנציאלים אבל רק אחד חתום, ועדה, החזרה וסוף סוף הגיע ההריון.

אז עברו הימים הקשים בהמתנה לבטא, ועבר השליש הראשון עד ליציבות ההריון, שאלת מי השפיר (האם לעשות או לא),
שליש שני...סכרת הריונית, דיאטה (אוי שיט, עד שכבר אפשר לאכול מה שרוצים כי:"בא לי -אני בהריון" - אז זהו, שלא!!),
שליש אחרון... צרבת (בעעעע), ברקסטונים אבל כאלה שבישרו על לידה ממש בקרוב, אני אומרת לעוברון השמנמן "בבקשה רק עוד קצת, אני יודעת שאתה רוצה הביתה, אבל רק עוד קצת... זה טיפהל'ה מוקדם"
ועוד...ועוד... ו..כל מה שבין לבין (וואוו כמה "בין לבין" היה- תאמינו לי!)


הסוף של הסוף הגיע- שבוע 38!!!
יששששש, עשינו את זה!!! "עכשיו, אתה יכול לצאת"
במפגש משותף עם הדולה מתעוררת אצלי תחושה שההריון הזה לא הולך להיות ארוך ואני אומרת בכל רם "יש לי הרגשה שברגע שהוא יהיה מוכן הוא יצא, הוא לא צריך אותי הוא צריך אתכם"

נרגשים מאוד לקראת הלידה הימים עוברים לאטם
יום ראשון הגיע (לא התפתחה לידה ספונטנית) כמו 'תלמידים שקדנים' אנחנו פוקדות את מיון יולדות, ומתחילות טופס טיולים: שתן, מוניטור, בדיקת רופא, אולטראסאונד, הערכת משקל ו...הופ!
שחרור!
מה שחרור?
מי שחרור?
איך שחרור?
לא הייתי אמורה ללדת????
"שנייה... רגע... אבל הרופא שלי אמר.. אהההה...."
הרופא במיון חותם על הניירת מגיש לי אותה ואומר "עוד יומיים תחזרי למוניטור בינתיים עוד אין לידה!"
מבולבלת, אבל גם קצת שמחה שניתנו לי עוד יומיים לסידורים אחרונים שלפניי הלידה, אני אומרת לעצמי "טוב נו, זה רק עוד יומיים, עוד יש סיכוי ללידה ספונטנית".
עינב אשכול אומרת בנימת עידוד "זה כבר ממש הסוף", וח' (המיועדת) מבשרת ש"זה בסדר" נראה לי שבסתר ליבה גם היא קיוותה ללידה ספונטנית.
בעלי בבית מגיב בפליאה "אבל לא היית אמורה ללדת?" לכי תסבירי, "כן... הא... טופס טיולים: פיפי, מוניטור, הרופא... והופ - שחרור" ובנימה אופטימית לסיום גם הוספתי "אבל אמרו עוד יומיים!"
כאופטימית מושבעת, אני מעבירה את היומיים בתחושה ש"הנה זה קורה, לא זירוז, לא ניתוח ולא נעליים".
נרשמנו ללידה בחדר לידה טבעי ונפגשנו עם מיילדת אחראית. היה לנו ברור שהולכת להיות לידה ספונטנית, טבעית וטובה!
עבר יום וגם יומיים
וטופס טיולים חוזר חלילה, שוב ושוב ושוב ושוב... וכבר הפסקתי לספור!!!
התחושה שעוד רגע זה קורה מקבלת נוכחות משמעותית יותר ויותר, יחד אתה הפחד מלידה,הצורך בשחרור ההיריון, הקושי בלסחוב והרצון ב"להיות אחרי'. כל אלה הולכים ומטשטשים את שיקול הדעת ואני הולכת שבי אחרי דעות האין ספור של הרופא התורן במיון.

אני מפצירה בח' להזמין את הלידה כי זה הילד שלה והסביבה אומרת לי שאני צריכה "לשחרר".
זה הופך בלתי נסבל
עינב: "שירק'ה, זה כבר ממש הסוף... אני מבטיחה לך את לא תישארי בהריון"זה לא מה שהיא אומרת או איך, זה איך היא גורמת לך להרגיש- רגועה!!!
בעלי: "תלדי כבר!!!!" - הוא תמך מאוד אבל ניכר שאיבד סבלנות....
הסביבה: "חחחחח נו מהההה לא היית אמורה ללדת?" לא עוזר!!
שתינו כבר יודעות שהכל נאמר וממשיכות לומר את אותם הדברים רק כדי לשמור על שפיות.

יום שישי
אין לי כוח לקום, כבר קיוויתי שהלילה אני יולדת.

רוצה לישון ולקום אחריי!!!!!
ממעמקיי הנשמה (הבטן אם תרצו) בקע ממני השיר "בואי אמא, בואי אמא.... שבי איתי עד שאגדל". אני שרתי לאמא שלי, שנפטרה בתחילת התהליך והייתה חסרה לי מאוד ברגעים האלו, אבל לארק...
באותו רגע הבנתי כמה עמוק הוא גלגל החיים, איך דור הולך ודור בא,איך אמא שלי"הלכה" ואני יוצרת חיים לאמא אחרת.
זה חייב לצאת (אני מלמלת לעצמי) "חייב לצאת...."

ואז שחררתי...
שחררתי את הפחד - שחררתי את ההיריון.
בכיתי...
בכיתי חזק!!
פתאום, טלפון, זאת היא, והפעם היא אומרת לי "הבנתי! אני בלידה, אני באה, ביטלתי הכל להיום אני בדרך אליכם!"

בלניאדו מקבלים אותנו למוניטור, בדיקות ומבשרים לנו שרואים צירים ושהפתיחה גדלה מעט מפעם קודמת. 

אבל שוב, עדיין לא לידה פעילה ומשחררים אותנו. 

למרות שידענו את זה, עדיין קשה להסביר את תחושת האכזבה בכל פעם ששולחים אותך הביתה... מהלא נודע הקטן ללא נודע הגדול.

המיילדת שזיהתה את הקושי שלנו מציעה לנו רפלקסולוגית שעשויה לעזור מאוד מאוד ושנתפוס אותה לפני כניסת שבת. 

תחילה נלהבות אנחנו רושמות טלפון וכו'... 

אבל במהירה מבינות שהסיכוי ש"זה" יעזור לא גדול יותר מהסיכוי שהטבע יעזור ואולי הגיע הרגע פשוט לשחרר ולהמתין... "עוד קצת"היא מחבקת אותי J

 

שקט.....

יושבות באוטו, הערב מתחיללרדת, חולקות יחד סחלב חם פעם היא ופעם אני (בעיקר אני), מסתכלות על הים מתוך איזוחורשה בנתניה ומתלבטות לאן מועדות פנינו...
ואז, היא הבריקה ברעיון שקיבל גיבוי מלא מהדולה והלכנו על זה!
נכנסנו למלון דירות בנתניה עם אמבטיה ונוף לים, מיני מטבחון והרבה שקט....
הדולה שכנעה בכך שאמרה "רצית חדר לידה טבעי לא?"

ערב שבת אנחנו מקנחות את היום במסעדת דגים שאין בה מקום פנוי, אבל המלצר מגלה רגישות לעובדה שאני בהריון מתקדם ומכניס שולחן לאמצע המסעדה -במקום שלא ראוי שימצא בו שולחן ומפנק אותנו במנת דג וכוס יין אדום, כן כן אפילו לי...

עייפות אך מרוצות אנחנו מתמקמות במלון ומתרגשות, מרגישות שאנחנו עושות את הדבר הנכון שיעודד לידה פעילה,ואם לא- זה כנראה לא בר לידה.

שכחנו את הבעלים, את הילדים, שחררנו כל עניין ואחריות מהעולם שבחוץ, שמנו מאחור הכל (אפילו בגדים להחלפה לא לקחנו איתנו) ומרגע זה אנחנו רק היא, אני וה"שמנמן".

הרגשנו כמו שתי פמיניסטיות מתהוללות- 'כמו תלמה ולואיז'-היא מגחכת. מתמוגגות על ההומור המשותף אנחנו מפליגות עם הרעיון של תלמה ולואיז נזכרות בסיפורי נעורים אחת של השנייה ופשוט נהנות...

בוקר יום שבת

אני כבר לא מודאגת שלא ילדתי הלילה, אני מופתעת לגלות שישנתי כל כך טוב בלי לקום אפילו לפיפי.אני יודעת שמה שצריך לקרות קורה, ומנסה לנתח את הרגע הזה, בו שתי נשים"זרות" ישנות באותה מיטה, וחולקות יחד- הריון!!!
אנחנו כל כך שונות (אני חושבת לעצמי) ומתחילה למנות:
היא משכילה עם תואר שני, אני בקושי סיימתי תיכון עם בגרות
היא בת בכורה למשפחה עם 3 ילדים, אני בת זקונים למשפחה מרובת ילדים
היא בת להורים משכילים, הוריי שניהם היו אנאלפביתים
היא אשכנזייה, אני מזרחית
היא רזה ויפה, אני שמנמונת  ו... יפה (ככה לפחות בעלי אומר)
היא מוכשרת שמגשימה את עצמה, אני מבוזבזת
היא עקרה, אני פורייה (וזה כואב לי לחשוב עליה כעקרה)
אני מפסיקה למנות כשאני פתאום מבינה, כמה אומץ צריכה אישה כדי להסכים להיות חברה של האישה שמזכירה לה במה היא חלשה. איזו גדלות נפש לאהוב, להודות ולהוקיר לאותה אישה שמצליחה במקום שאת כשלת (שלא לדבר על לשלם).
בעוד היא מכינה לשתינו תה אני אומרת לה כמי שזה עתה פיצחה חידון מרעיש בתולדות חייה: "זה לא סתם שפגשתי כל כך הרבה זוגות ולא עבד אתם, זה לא סתם שלא התקדמתי עם מרכזים אחרים, וזה לא סתם שיש לי סכרת הריונית ולא אוכל להיות פונדקאית שוב. זה בשבילך- אני לא הייתי עושה את זה בשביל אף אחת אחרת"
לרגע היא קפאה מתנועותיה, יכולתי לראות את זה, ואז  היא לחשה לעברי:
"שירק'ה, את משהו" לא היה צורך ביותר מזה כדי שאבין שהיא אמיצה וגדולת נפש.

ואז אנחנו מתחילות לעבוד:

אמרו מדרגות, עשינו מדרגות(מלא מדרגות יש במלון הזה... ספרנו!)
אמרו הליכה... חנינו את האוטו ורק הלכנו ברגל, לכל מקום שהלכנו, הלכנו ברגל!!
אמרו "לא הליכה - הליכה בים!"... אז עשינו גם הליכה על חוף הים...

במשך שעות הלכנו ודיברנו ואז זה הגיע, בשבת בצהריים סוף סוף התחילו צירים!!!

20:00  יום שבת, מיון לניאדו

מוניטור, בדיקת רופא ועודרופאה. פתאום אומרת לנו הרופאה, "תראו, אפשר לתת לך פיטוצין ולהתחיל לידה"
"פיטוצין זה לא טוב" אני אומרת... "זה כואב, זה לא טבעי "
ח' אומרת לי "זאת אפשרות שאף אחד לא נתן לנו קודם, תחשבי על זה"
אני מדברת עם  
Tali Twizer – הדולה,ומסבירה לה שהגיע הרגע להתפנות מהכל ולהיות לצידי.

בעלי מסביר ש"במשמרת הבאה יבוא עוד רופא עם עוד דעה, ושוב הקלפים נטרפים, עשי טובה קבלי החלטה עם המשמרת הזאת!"

כל הבעיות שלי בעולם כרגע מסתכמות בעייפות רעב וכאב.
אני רעבה כי לא אכלתי מ 17 בערב
אני כואבת כי עברתי עיסוי כואב שמחק לי את הצורה וצעדתי ק"מ על גבי ק"מ בתקופה הכי לא ספורטיבית בחיי והחלטתי לשחק אותה קרל לואיס בחודש תשיעי.
הא.. כן, גם יש צירים...
ואני עייפה !!!!  כי השעה כמעט 22:00בלילה והריוניות ישנות בשעה כזאת!

חדר לידה
לחדר לידה קיבלה אותנו אחות לא צעירה שהכילה אותנו בהתרגשות לקראת לידת הפונדקאות,שאלה שאלות, התעניינה... הן באמת נרגשות מהתהליך. היא גילתה חמימות אליי כיולדת ורגישות למיועדת, היא התייחסה אלינו יחד ולחוד באופן מחזק. זה הרגיע אותי.

הפיטוצין החל לעבוד ...

ואז, החלפת משמרת (יש מישהי שזה לא קרה לה?- ה-החלפת משמרות האלה). ואז הגיעה מיילדת צעירה שעל אף שניכר עליה שהיא חסרת ניסיון היא מאוד השתדלה להפגין ביטחון. (לא אהבתי, אבל זרמתי...)
בחדר אני, ח' והדולה, אני על כדור פיזיו' מתחילה לחוש את הכאבים מתעצמים, ואני עייפה... כל כך עייפה... רוצה לישון קצת,השרירים כואבים לי הסימנים הכחולים (מהפאקינג עיסוי רקמות עמוק הזה-שגם לא עזר!!)מורגשים יותר, אני פשוט צריכה איזה שעה שעתיים לישון לפני שאני מתחילה את ה-לידה!!!
המחשבות שלי מובילות אותי לקבל החלטה מודעת לקחת אפידורל ואני מצליחה להוציא את זה ואומרת לדולה
"אני לא רוצה לכאוב את הלידה הזאת, אני רוצה שלא יכאב לי יותר"
ואז אני מסבירה "הכאב מחבר, אני רוצה לשחרר בקלות"
היא כל כך הבינה וגם המיועדת...

קיבלתי, טשטוש ישנתי מעט ואז אפידורל.
הלידה התקדמה מאוד מהר, ופתאום, מצאתי את עצמי בלידה פעילה (השעה 4:00 לפנות בוקר)
המון אנשים היו בחדר...
מיילדת, ועוד אחת, עינב, הדולה, המיועדת, רופאה, רופא, בעלי
ו... אני. (המיועד מחוץ לדלת- בקשב רב)
"שירי אור יו-דעת ללדת" חוזרת על המשפט כמו מנטרה ולא מוותרת
שוב, ושוב, ושוב...
מזמינה את אמא שלי בשירה "בואי אמא... בואי אמא... שבי איתי שלא אפחד"
עשינו מהחדר לידה מיני פסטיבל ואני הגורו במרכז
כולם קוראים לעברי מילות עידוד
הרבה דברים קרו, כאלה שהייתי ערה להם ואולי גם כאלו שלא, אבל הבנתי שאם אני רוצה ללדת, אני חייבת להתרכז עכשיו בגוף שלי ולעזור לו מבפנים.
קראתי למיועדת מקצה החדר שהיתה נראית מבועתת ושאלתי אותה "מה רואים"
והיא ענתה "זה כמעט...." ידעתי שרק היא מבין כל הנוכחים בחדר תגידי ליאת האמת, לא הדולה, לא בעלי. רק היא!!! היא יולדת איתי עכשיו.
כיביתי את המציאות והייתי רק עצמי, לחצתי חזק פעם ועוד פעם...
הרגשתי בתוך גופי שדבר לא נע, שלא קורה משהו כמו שכבר הכרתי (לידות קודמות)
וצעקתי
"ניתוח"
הרופאה והמיילדות: "הנה זה עוד רגע קורה"
ואני, מיואשת, עייפה, רעבה וכואבת  שואלת את עינב והדולה "למה לא מקשיבים לי ביקשתי ניתוח?"
הרופאה מגיבה "תצטרכי להגיד לי את זה רק עוד פעמיים ואני אעביר אותך לניתוח"
בלי להסס יריתי לעברה בקוך רם וברור "בסדר, ניתוח, ניתוח"
היא שלפה את הכפפות והרעש שלהן סגר לי את האירוע מהחדר הזה.

בחיים לא חשבתי שאני כל-כך אשמח להיכנס לחדר ניתוח, אבל באותו רגע, זה היה הדבר הנכון לעשות ושמחתי שהבנתי את זה.


ב9.2.14 בשעה 7 בבוקר נולד בן בריא במשקל 4.175 ק"ג בניתוח קיסרי.


"בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלוהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הַגּוֹמֵל לְחַיָּבִים טוֹבוֹת, שֶׁגְּמָלַנִי כָּל טוּב"

תודות:

לעינב אשכול- אין כמוך!!! לא אחטא במילים. פשוט חובה להכיר כדי להבין למה אין כמוך!!!
למדתי, לומדת ואני בטוחה שעוד אלמד ממך כל כך הרבה. בזכותך אני פונדקאית, פונדקאית גאה!!

לח' המיועדת האמיצה ואצילת הנפש - תודה על חברות כנה, חוצה גבולות שתאריך ימים- אמן.

לבעלי אבירם אור - על כל מה שהיית והסכמת לוותר כדי לקיים את התהליך. אוהבת אותך מעומק הלב.

שירי אור

____

שלום, שמי עינב אשכול, אני עורכת דין ומגשרת ומזה מספר שנים אני מלווה זוגות ופונדקאיות בתהליכי פונדקאות. 

פונדקאות היא התהליך שבו אישה בוחרת להרות וללדת תינוק שאינו שלה. 

הפונדקאית נושאת ברחמה את תינוקם הביולוגי של זוג שאינו יכול להיכנס להריון או להחזיק הריון מטעמים רפואיים שונים.

מעבר לתשלום הגבוה שהפונדקאית מקבלת בעבור התהליך (בישראל התשלום הוא מן הגבוהים ביותר מבין כל המדינות בהן פונדקאות מוסדרת בחוק), היא זוכה לתגמול רגשי ייחודי ומשמעותי. היא זוכה לחוויה מלאת עוצמה ולתחושת נתינה שמעטים זוכים לה. היא מגשימה לאנשים חלומות ונותנת להם תקווה לאושר גדול. היא עושה ניסים. היא מעניקה חיים.

תהליך הפונדקאות אמנם מעצים וממלא עד מאד, אך הוא גם ארוך ומורכב. הוא כרוך באחריות רבה ובהבנה הבלתי נתפסת כמעט שבגופך גדל תינוק שאינו שלך. הוא עלול לכלול קשיים בהתמודדות עם סביבה שלא תמיד מבינה ותומכת, עם בורות של אנשים ועם שאלות חודרניות. הוא כרוך ביצירה ובניהול של מערכת יחסים עם זוג אנשים שאושרם תלוי בך במידה רבה.

לתפיסתי, על מנת להתמודד עם כל מה שטומן בחובו תהליך מורכב זה, יש ערך רב לליווי של התהליך על ידי מי שאינו מעורב רגשית ויכול לגשר ולפשר באופן אובייקטיבי במקרה של מחלוקות כמו גם לתמוך ולחזק בעת הצורך.

בנוסף, מדובר בתהליך לא פשוט מבחינה ביורוקרטית, ועל כן סיוע מאשת מקצוע מנוסה עשוי להקל על ההתמצאות בנבכי הביורוקרטיה, כמו גם לקצר משמעותית את לוחות הזמנים.

הפונדקאות בארץ חוקית כבר למעלה מ- 15 שנה. במהלך השנים נולדו למעלה מ- 400 תינוקות בתהליכי פונדקאות.

במשרד הבריאות מתכנסת כמעט מדי שבוע וועדה מיוחדת, שתפקידה לאשר זוגות ונשים הפונים לפונדקאות ולוודא שהתהליך נעשה בצורה חוקית ומבוקרת.

החוק והוועדה קבעו רשימה של קריטריונים שנשים המעוניינות לשמש כפונדקאיות נדרשות לעמוד בהן, כאשר העיקריים שבהם:

·        גיל 22-38

·        ילדה לפחות ילד אחד ולא עברה יותר מ- 3 לידות.

·        עברה הריונות תקינים ולידות תקינות ובמועד.

·        לא עברה יותר מניתוח קיסרי אחד.

·        בריאה בגופה ובנפשה.

הפונדקאיות ממשיכות לנהל את אורחות חייהן הרגילים, בהתאמה להיותן בהיריון כמובן (קיים איסור על שתיית אלכוהול, עישון וכדומה).

הן אינן מחויבות לחשוף את היותן פונדקאיות, אם אינן מעוניינות בכך.

אם את רואה עצמך כמתאימה לשמש כפונדקאית, אם את רוצה לעזור בפלא הזה של יצירת חיים ולזכות בחוויה של פעם בחיים, אם את מעוניינת במקפצה כלכלית עבור עצמך ועבור משפחתך, אשמח מאד אם תפני אלי.

התהליך כולו נעשה על פי חוק כמובן ובאופן מקצועי והפניה אלי היא דיסקרטית לחלוטין ולא כרוכה בכל התחייבות.

על-מנת לקבל פרטים נוספים, לשמוע, לשאול ולהבין עוד על תהליך הפונדקאות, את מוזמנת לפנות אלי במייל  או בטלפון 052-3247050

________

ביום רביעי, 25.06.14, בשעה 11:00 יתארחו בעמוד הפייסבוק של jobs4mom שירי ועינב, ויענו על כל השאלות